בוגרים

לבוגרות ובוגרי ליד”ה שלום,

אני כותב את הדברים הללו ימים ספורים לאחר הבחירות של נובמבר 2022. במהלך מערכת הבחירות, כמו גם לפניהן, עלתה השאלה של “אמת” מול “שקר”, של “עובדות” מול “עובדות אלטרנטיביות”. זה קרה כל פעם שמישהו מהצדדים טען טענה, ומיד מהצד השני עלתה הטענה שהדברים אינם אמת. לפעמים הטענה על כך שהדברים של המחנה השני אינם אמת הייתה אמת, ולפעמים הטענה עשה דברים של המחנה השני אינם אמת לא הייתה אמת. אבל אם המשפט הזה נשמע קצת מבלבל זה בגלל שהשיח הפוליטי והחברתי בעשור האחרון, בישראל וגם מחוץ לה, מאתגר את היכולת שלנו לשפוט מתי אומרים לנו אמת ומתי, בציניות רבה, מטעים אותנו. זה לא ענין של מה בכך. התחושה הזאת גורמת לדלדול המשאב הכי חשוב בשביל קיומן של חברה, של כלכלה, של מדינה, והוא האמון. אי אפשר לקנות לחם במכולת בלי ולהאמין שהחנווני לא מרמה אותנו, ואי אפשר לסלול מסילת רכבת בלי להאמין שהחברה שסוללת את המסילה לא מרמה את המדינה. אפשר לשלוח את הילדים לבית הספר בלי שיהיה אמון במורים ובמורות, ואי אפשר לכתוב מכתב זה בלי שיהיה לי אמון שתקראו אותי מבלי לייחס לי כוונות להטעות אתכם. האמון הזה הולך ונשחק בחברה, בכלכלה, במדינה, בגלל שהאמת אינה נר לרגליהם של יותר מדי מנהיגים ופוליטיקאים, בארץ ובחו”ל.

בתוך התוהו ובוהו הזה, כל כך מרגש, כל פעם מחדש, להיכנס בשערי הליד”ה. כשאני נכנס בדלת הקצת ישנה מדי, עם הזכוכיות הגדולות, לרחבה, שהבלטות שלה כבר דורשות חידוש או קרצוף יסודי, משהו קורה לי. איכשהו נופל עלי רוגע, משתלטת עלי תחושה של “פה זה אחרת”. עשרות נערות ונערים מתרוצצות ומתרוצצים בהפסקה, או מדברים ברצינות תהומית בפינת המסדרון על שאלה פילוסופית שלמדו זה עתה, או סתם מציצים בחיוך מבויש במישהי או מישהו שעומד.ת בצד השני של החצר. ולידם ואיתם מורים ומורות, לוגמים ספל קפה בין השעורים, משוחחים עם תלמידים על בעיה חברתית כלשהי בכתה. וכל זה אפוף באווירה של תום. תום שיש בו תשוקה עזה ללמוד, לדעת את האמת, לבקר את התאוריה הדומיננטית בספרות, או להבין למה בניסוי במעבדה היו התוצאות אשר היו, מה זה אפקט החממה, ומה ההשלכות החברתיות שלו. זהו תום שיש בו אנטיתזה לאווירה שבחוץ, משהו שהייתי מגדיר שפוי, רגוע, וכן, גם מכיר בחשיבות של האמת בחיינו.

בעשורים האחרונים צוות ההוראה וההנהלה בליד”ה, ביחד עם הועד המנהל, עשו מאמצים כבירים להרחיב את הנגישות לכל הטוב הזה. בית הספר הוסיף מלגות, הנגיש עצמו לנכים.ות, שינה גישה, נהיה הרבה יותר רך, מכיל, רגיש, ופחות תחרותי ומלחיץ ממה שאני הכרתי ואולי גם רבים מכם ומכן. חוויתי את זה כשהילדים שלי למדו בליד”ה, ואני חווה את זה עתה כיו”ר הועד המנהל. ואכן, כל כך חשוב להרחיב את הנגישות של הליד”ה לכמה שיותר נערות ונערים מירושלים וסביבתה.

לכן, בית הספר יוצא למהלך הרחבה ובניה מרתק. בשיתוף עם העיריה ומשרד החינוך, אנו עומדים בפני תחילת מהלך של בניית אגף חדש, שתוכנן בשנים האחרונות. האגף יכיל כתות, מעבדות, מרחבי למידה, פינות עבודה, ויוכל לאפשר לליד”ה לקלוט עוד תלמידים ותלמידות. גם המבנה הקיים, בתקווה, יעבור שיפוץ יסודי. זאת השאיפה של הוועד המנהל לשנים הקרובות. זה לא יהיה בן רגע, וייקח כמה שנים, בעיקר כי לא נרצה להפריע למהלך הלימודים התקין והרגוע של התלמידות והתלמידים שכרגע לומדות ולומדים בבית הספר. אבל אני תקווה שבעוד מספר שנים לא גדול נוכל כבר לחנוך את המבנה החדש, לרווחת המורות והמורים, והתלמידות והתלמידים.

אני מקווה שבקרוב נוכל לערוך אירוע בבית הספר, עבור בוגרות ובוגרים, שבו נספר ונסביר על המהלך, ונציג את התכניות למבנה.

ובינתיים שנה טובה, רגועה, בלי אלימות ובלי מגיפות,

בשם הועד המנהל,

אבנר דה שליט