מנהל החטיבה העליונה

נא להכיר: נדב חרובי, מנהל החטיבה העליונה (מתוך עליד"ה 18, אוקטובר 2020)

 

ליד"ה היה תמיד חלק מהסיפור המשפחתי שלנו עוד לפני שבאתי לעולם: אחותי הגדולה סיימה את בית הספר ב-1973 (מחזור ל"ה) ואחריה הגיעו שלושה אחים נוספים עד שהגיע תורי. בשנתי האחרונה, כשהייתי בכיתה ו' (ו'/ו' ליתר דיוק ובלבול), אח אחד כבר הצטרף לסגל ההוראה ולימים יהפוך לרכז שכבה. כשהגעתי כסטודנט צעיר ללמד תנ"ך וספרות, אמי בדיוק התחילה לנהל את הספרייה עד שעזבה לפני מספר שנים בצער.

כתלמיד תיכון, אני זוכר שהייתי די חוכמולוג, הסתובבתי במסדרונות עם נעלי בית "קיפי", ישבתי בפינת הכיתה, בנקודה המרוחקת ביותר משולחן המורה, ונהגתי להדביק שירים שאהבתי על הקירות (סליחה, ציון וגיא). רגעי האינטימיות האמיתיים עם בית הספר היו כשנשארנו לשחק כדורגל במגרש עד שכבר היה חושך מוחלט ואי אפשר היה לראות את הכדור או לחילופין בתקופת החזרות של תיאטרון, שעה שהיינו מתגנבים עם "מנה חמה" לחדר מורים כדי לגנוב מים רותחים וחוזרים מהר לאולם. למדתי ספרות ותיאטרון והלימודים מילאו אותי והלהיבו אותי וגלשו בקלות מחוץ לכיתה עד ששעות אחר הצהרים והערבים התמלאו בערבי שירה אזוטריים במרכז העיר או בנסיעות לתיאטרוני פרינג' מפוקפקים בתל אביב.

התקופה שבה למדתי בבית ספר הייתה תקופה סוערת במיוחד: אוסלו, רצח רבין, פיגועים ובסופו של דבר פרוץ האינתיפאדה השנייה שהייתה אחד האירועים המעצבים בחיי ורובה עברה עליי בתוך צריח של טנק. כמתבגרים, נשמנו את עשן השריפות שהתחוללו בחוץ ודילגנו בין המעורבות הפוליטית שלנו לבין גיל ההתבגרות והשריפות הפנימיות שהוא מחולל בך. בית הספר, בתבונתו הרבה, ידע גם להכיל אותנו וגם לחנך אותנו וללמד אותנו, כולל על ההיסטוריה הישראלית וההשלכות שלה על ההווה וההרגשה הייתה שיש לנו מחויבות אמיתית לנעשה מסביבנו.

ביליתי המון שעות במקום הזה והוא יקר לי מאוד, בדגש על האנשים שנמצאים בו והפכו להיות חלק מחיי והתרגשתי מאד לחזור אליו כסטודנט, ואז מורה, מחנך, רכז וכיום מנהל החטיבה העליונה. אני רואה תלמידים רבים שעבורם המקום הזה הוא בית והם נהנים ממנו מאד, אבל חשוב מכך בתפקידי הנוכחי זה לראות את אלו שבית הספר קשה להם, בין אם מבחינה לימודית ובין אם מבחינות אחרות. אני בטוח שכל אחד מן התלמידים שלנו יכול להיעזר בבית הספר כדי לגלות משהו חשוב על עצמו, להתפתח ולצמוח, שיש במוסד הזה משהו מלהיב ואמיתי עבור כל אחד ואחת ומתפקידו של כל אחד מאיתנו, מבוגרים וצעירים, לתמוך זה בזה ולתת לכולם את התחושה של בית חם, כשם שהמקום הזה היה ועודנו עבורי.

 

רגעי האינטימיות האמיתיים עם בית הספר היו כשנשארנו לשחק כדורגל במגרש עד שכבר היה חושך מוחלט ואי אפשר היה לראות את הכדור או לחילופין בתקופת החזרות של תיאטרון, שעה שהיינו מתגנבים עם "מנה חמה" לחדר מורים

 

אני רואה תלמידים רבים שעבורם המקום הזה הוא בית והם נהנים ממנו מאד, אבל חשוב מכך בתפקידי הנוכחי זה לראות את אלו שבית הספר קשה להם

משתה פורים, 2001, עבדכם הנאמן מתבשל בתור "המוח" במחנק המוכר והידוע של המשתה. הנושא היה סדרת האנימציה "החיים".

דברי פרידה למחזור פ"ג (17/6/2021)

מחזור פ"ג היקר,

חובה נעימה היא להודות לצוות המורים והמורות הרחב שהשתתף בתהליך הגדילה והחינוך שלכם בשש השנים האחרונות, ובמיוחד לצוותי החינוך שהשקיעו בכם לילות כימים במסירות יוצאת דופן: רונית שניר רכזת השכבה בחטיבת הביניים, יועצת השכבה איילת וצוות המחנכים: תומר, פביאן, יעל, אדווה, אמתי ורענן. תודה חמה במיוחד, לאור קורותינו בשנה האחרונה, לצוות השכבה המצוין שנמצא איתכם בשנות התיכון, צוות שזכיתי ללוות וללמוד ממנו לא מעט בשנתי הראשונה כמנהל החטיבה העליונה: יפעת מוהר,  הרואי, זאביק (שניהם איתכם עוד מימי החטיבה), יפעת אלטשולר, לבנת, רועי ויועצת השכבה טל אלנתן. תודה נוספת למעיין ולשחר, מחנכי כיתת התקשורת, על המקצועיות וההשקעה, כמו גם למחנכים ולסייעים שהיו שם למען הצוות ולמען התלמידים מאז כיתה א'. תודה אחרונה למי שהיא שם דבר בתיכון ליד האוניברסיטה, מי שהייתה מורתי להיסטוריה, ואין לי אלא להתגאות שזכיתי לעבוד לצידה כמנהל בשנה האחרונה, מישהי שהובילה בבטחה את השכבה הזו בתקופה מאתגרת, נלחמה עבורכם ואהבה אתכם כמו את ילדיה, רונית אופנהיים – המסיימת איתכם קריירה מפוארת ומשאירה אחריה מורשת לעתיד.

ועתה, אליכם, שתי עצות קצרות, מבוססות יותר וחלקן פחות, ובכל מקרה, כל האמור הוא בגדר דעה אישית בלבד, שלי, ומבטא את סך החסרונות והמגרעות שלי, "המציג איננו רופא" ועוד.

עצה מספר אחת: היו חלק ממשהו גדול יותר. בעולם הזה, אנחנו נולדים לבד ומתים לבד, אבל יש לנו את ההזדמנות לא להיות לבד במהלך שנות חיינו. "וּמַה יּוֺעִיל בַּחַיִּים רָאִיתִי, הַכֹֹּל הוֹלֵךְ לְיַם הֶעָבָר" כותב נחום סוקולוב בן השש עשרה ב-1875, "בְּעוֹד שָׁנָה, יוֺם אוֺ רֶגַע, הִנְנִי נָכוֺן בְְּאָחֳזֵנִי הַפֶַּגַע". אבל כשהוא כותב את השיר, הדי בנאלי הזה, הוא כותב אותו דווקא בעברית. ולמרות שהוא מבכה על כך שהחיים חסרי משמעות, כצל עובר, מלאי סבל, הרי שברגע שבחר לכתוב זאת בעברית, לפני כמאה וחמישים שנה, הוא הפסיק להיות לבד והצטרף למשפחה לא גדולה של משכילים יהודים שצפויה לחולל מהפכה מסעירה בהמשך. עליכם מוטל למצוא את המשמעות, כי נידוֺנוּ להיות חופשיים. דרך אגב, יהיה קל יותר למצוא אותה בנחת ועל בטן מלאה, אז גם זה חשוב.

עצה מספר שתיים: הרוויחו את מקומכם בעולם מתוך ענווה. מהיכרותי עם רבים מכם אתם מוכנים ל"עולם האמיתי", אך לא בטוח שהעולם מוכן לקראתכם. צוות המורים ניסה בשנותיכם בבית הספר לתת לכם גם להשתעשע בארגז החול של ליד"ה. לטעום את טעם ההצלחה, לחוות גם כישלון, להצליח להתגבר ולהתעלות על דברים קטנים ומרגיזים, ללמוד "לזרום" באי-הוודאות, להסתגל לשינויים, ללמוד גם לא להיות פראיירים, ועוד. אבל יש לכם עוד כברת דרך ארוכה לפניכם. יותר מכול, היזהרו ממחלת ההתנשאות, גם כשאתם לוקים בה וגם כשהיא מופנית אליכם. החברה הישראלית וארצות העולם, כל אלו לא מחכים לכם בקוצר רוח כדי שתגידו להם מה לעשות. הנורא מכול הוא שתצאו לעולם ביהירות מתוך אמונה כלשהי שבעצם היציאה מן המוסד הזה אתם אוטומטית סוג של מנהיגים. היזהרו מן המילה "מנהיגות".

כדי להנהיג, אדם צריך רק דבר אחד – "מונהג", מישהו שילך אחריו. אם אתם מסתכלים לאחור ולא רואים שם אף אחד, סימן שאתם לא מנהיגים. ובשביל להיות מנהיג טוב, צריך עוד הרבה יותר מזה, כמובן. זכרו, שניסיון החיים והמחקרים הרבים מוכיחים שכל אחד יכול להנהיג, ומי שהיה מנהיג נהדר ברגע מסוים, לא יצליח להנהיג ברגע אחר. זו לא תכונה אלוהית ומסתורית ש"יש לך, או אין לך", אלא שרשרת פעולות מוצלחות שתעשו במקום וברגע מסוימים שיהפכו אתכם למנהיגים זמניים. על כן, אף אחד מכם לא יכול לומר לעצמו עכשיו – "אני לא מנהיג". מוטב שלא לעסוק באופן אובססיבי בשאלה הזאת לגבי עצמכם אלא להפנים את העצה של בן עזאי ממסכת אבות: "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

מתי תהיה השעה שלכם? ובכן, חלק מזה תלוי בכם וחלק מזה לא, אך החשוב מכול, וזו לא עצה, אלא בקשה – אם תדעו מי אתם, אם תסגלו לעצמכם את האומץ הנדרש, תוכלו להרוויח באמת את מקומכם בעולם הזה ובמיוחד ברגעים שיזדקק לכם יותר מתמיד, או במילותיו של הלל הזקן: "ובמקום שאין אנשים – השתדל להיות איש".

שלכם,

נדב חרובי

 

 

עליכם מוטל למצוא את המשמעות, כי נידוֺנוּ להיות חופשיים. דרך אגב, יהיה קל יותר למצוא אותה בנחת ועל בטן מלאה, אז גם זה חשוב.

 

יותר מכול, היזהרו ממחלת ההתנשאות, גם כשאתם לוקים בה וגם כשהיא מופנית אליכם. החברה הישראלית וארצות העולם, כל אלו לא מחכים לכם בקוצר רוח כדי שתגידו להם מה לעשות. הנורא מכול הוא שתצאו לעולם ביהירות מתוך אמונה כלשהי שבעצם היציאה מן המוסד הזה אתם אוטומטית סוג של מנהיגים. היזהרו מן המילה "מנהיגות".

 

אם תדעו מי אתם, אם תסגלו לעצמכם את האומץ הנדרש, תוכלו להרוויח באמת את מקומכם בעולם הזה ובמיוחד ברגעים שיזדקק לכם יותר מתמיד, או במילותיו של הלל הזקן: "ובמקום שאין אנשים – השתדל להיות איש".

על האוטו גליד"ה (מתוך עליד"ה 19, פברואר 2021)

בין הסגר השני לשלישי, גיסתו היקרה של נדב סיפרה לו בהתלהבות על המנהל של בית ספר 'קשת' במזכרת בתיה שחילק גלידות לתלמידים כדי לעודד את רוחם וגם להזכיר קצת את עצם קיומו של בית הספר. אנחנו מודים שבשלב זה היינו עושים כל דבר בשביל לצאת מן המשרד, אבל כשהבטיחה לעצב את ההזמנה, ידענו שאין מנוס. את הניכור המקוון והבדידות התחילו כבר לפוגג המחנכים והמחנכות המסורים שלנו שבהובלת הרכזים והרכזות מצאו כל דרך אפשרית כדי לפגוש את התלמידים פנים אל פנים. המפגשים החברתיים הללו, שהיו חמצן לנשימה (למרות שהתקיימו עם מסכות), התקיימו על ידי צוותי החינוך בדרכים-לא-דרכים כשהם מאתרים כל פיסת דשא, גגון או פארק כדי לקיים אותם. חלק נסעו לקראת התלמידים וחלק זימנו אותם כדי להיזכר איך נראית גבעת רם, אך נדמה היה שצריך להזכיר גם את קיומו של בית ספר עצמו. וכמו שאמרנו, גם שנינו שמחנו לצאת מן המשרד. ולאכול גלידה.

לפני שיוצאים לדרך, היינו חייבים לדעת איפה כולם גרים. אז בפעם הראשונה שמנו על המפה את כל הכתובות של תלמידי בית הספר. גילינו ש-34 תלמידים גרים באותו רחוב בבית הכרם, אבל גם שיש תלמידה באפרת, 13 תלמידים במעלה החמישה, תלמידה בנתיב הל"ה ועוד. כשהשכונות והיישובים מסביב לירושלים התחילו להתבהר, עוצבה הזמנה ויצאנו לדרך. הלקוח הראשון היה תלמיד חדש, שלומד חודשיים בכיתה י', שקצת הבהלנו אותו כשהתקשרנו אליו מהדרך וביקשנו שיצעד לכיוון שער היישוב. הוא היה קצת מבולבל כשקיבל את הטילון הראשון, אבל שנינו היינו מבסוטים ומשם המשכנו לגבעת ישעיהו. היה כיף לא נורמלי לפגוש תלמידים, לדבר קצת, להכיר פרצופים והיה פוקח עיניים לראות את המרחקים העצומים שחלק מן התלמידים שלנו גומעים בדרך לבית ספר כל יום בתקופות של שגרה. שמחנו לחלק גלידות בניות, גבעת משואה, רמת שרת, מלחה, קרית יובל, קטמון והגבעה הצרפתית, אבל במיוחד במקומות המרוחקים יותר כמו מעלה אדומים, ענתות וגבעת ישעיהו. היוזמה הזו משלימה את התחושה שהתקופה הקשה הזו הצליחה לקרב כמו גם להרחיק. הגיחה פנימה לתוך חדרי התלמידים שלנו דרך הזום, הישיבה זה מול זה כך שכולם רואים את פניהם של כולם ממש מקרוב, קבוצות הוואטסאפ של המורים והתלמידים העובדות שעות נוספות, ולהבדיל – ההגעה הפיזית של המחנכים, המחנכות וכן שלנו אל מרחביהם הקהילתיים של תלמידינו – כל אלו מעוררים אופטימיות סביב הקשר שיודע למצוא דרך להתהדק גם בתקופה של בידוד ומרחק. עכשיו נותר להשלים את היוזמה ולבקר בשכונות אחרות בירושלים ואולי אפילו במקומות כמו כפר אוריה וטל שחר המרוחקים.

 

היוזמה הזו משלימה את התחושה שהתקופה הקשה הזו הצליחה לקרב כמו גם להרחיק. הגיחה פנימה לתוך חדרי התלמידים שלנו דרך הזום, הישיבה זה מול זה כך שכולם רואים את פניהם של כולם ממש מקרוב, קבוצות הוואטסאפ של המורים והתלמידים העובדות שעות נוספות, ולהבדיל – ההגעה הפיזית של המחנכים, המחנכות וכן שלנו אל מרחביהם הקהילתיים של תלמידינו – כל אלו מעוררים אופטימיות סביב הקשר שיודע למצוא דרך להתהדק גם בתקופה של בידוד ומרחק.

איגרת לתלמידים על חגיגות השנה האזרחית (30/12/20)

תלמידים יקרים, תלמידות יקרות,

מחר בלילה תסתיים שנת 2020 ורבים בעולם יבקשו לחגוג, הפעם במיוחד, לאור השנה הקשה והמאתגרת שעברנו. עבור חלקנו הלילה הזה שבין ה-31 לדצמבר לאחד בינואר הוא חג דתי, לאחרים – חג חילוני-משפחתי, "נוביגוד". עבור רוב בני הנוער בארץ זהו ערב שבו, אתה בסך הכל מבקש לחגוג עם חבריך את המעבר הסמלי משנה אזרחית אחת לשנה אזרחית אחרת, וכמו תמיד בשינויים ובמעברים – לקוות שדברים טובים יימשכו ודברים רעים יישארו מאחור. בתור נערים ונערות, אני וחבריי היינו עסוקים בעיקר בשאלה מה נעשה בלילה הזה שיגרום לו להיות בלתי נשכח ומיוחד. לתוך הלילה הזה, התנקזו הרבה ציפיות חברתיות שלנו מעצמנו – להיות פופולריים, "לזרום", למצוא חבר/ה, להתנשק בחצות, וכו'. אתם יכולים להניח שהעובדה שהייתי בכיתה י"א ב-31/12/1999 רק העצימה פי כמה את הצורך ליצור רגע שיישאר איתי לכל החיים.

לצערי, אולי כדי להתמודד עם הציפיות הללו מעצמנו ואולי כדי לגייס איזשהו "אומץ" זמני לכבוד המאורע, רבים בחרו אז ובוחרים היום לערבב את הלילה עם אלכוהול או סמים. ולמען הסר ספק, "סמים" זה גם גראס. הדגש מבחינתי הוא על הפועל "בוחרים", כי מבחינתי, גם כשאתה נתון בלחץ חברתי, זוהי עדיין בחירה אישית. רבות כבר סופר ודובר על ההשלכות ההרסניות שיכולות להיות לשתייה ולעישון גראס ולא ארחיב על זה כאן. הנקודה שאני מבקש להתמקד בה היא שהלילה הזה הוא אמנם שלכם, אבל הוא גם של אחרים. כל כך הרבה פעמים נאלצתי לשמוע כיצד חברויות התפרקו בצל האלכוהול, כיצד נערים ונערות נפגעו או פגעו זה בזה בגלל שהפסיקו להיות אחראיים על מעשיהם, כיצד אמון של שנים בין צעירים למבוגרים התפוגג בגלל רגע בודד של אובדן עשתונות. היו אחראים למעשיכם, וזכרו שהאחריות שלכם היא גם כלפי הגוף שלכם וכלפי הסביבה שלכם: הפיזית והנפשית.

לכל אלו נוסיף ונציין שמחר מדינת ישראל עדיין נתונה בעיצומו של סגר בשל מגפת הקורונה. אף שכבר רואים את האור בקצה המנהרה, הרי שההנחיות הן ברורות ועל כן אינכם אמורים בכלל להיפגש או להתרחק מבתיכם. המגפה היא אמיתית ומדבקת, ותהליך החיסון טרם הושלם וטרם ניתנו המנות השניות שלו. עבור חלקנו המגפה היא מטרד, אך אשתף אתכם שעבור לא מעטים מחבריכם ומוריכם, המגפה מוחשית מאוד. איבדנו קרובי משפחה שמצאו את מותם בודדים במחלקות הקורונה, בלי פרידה ובלי טקס; חברינו והורינו איבדו בבת אחת את פרנסתם והוטלו לתוך עולם של אי-ודאות ועוני; רבים חלו וגופם לא ישתקם; אחרים מצאו את עצמם שוקעים יותר ויותר לדכדוך ואף דיכאון. זו הייתה שנה קשה עבור כולנו, אך עבור חלקנו – קשה מאוד. על מנת להביא את הסוף למגפה הזאת עלינו להקפיד על המשמעת עד לרגע האחרון ולכבד את הסגר מחר בלילה. התעלמות מן ההנחיות מתוך מחשבה רק על עצמכם ועל ההנאה שלכם, היא התנהגות אנוכית וילדותית. הדבקה מואצת בקהילות ובשכונות שלנו תביא לכך שילדים בכיתה ה' לא יוכלו לבוא לבית הספר שלהם חודש נוסף, שעסקים יישארו סגורים ויפשטו את הרגל, שרבים ימשיכו לסבול ולסכן את חייהם. את חגיגות סיום הקורונה, נשמור לרגע המתאים, והלוואי וזה יקרה במהרה.

בברכת שנה אזרחית טובה ושמחה ובריאות שלמה לכם ולמשפחותיכם,

נדב.

 

 

בתור נערים ונערות, אני וחבריי היינו עסוקים בעיקר בשאלה מה נעשה בלילה הזה שיגרום לו להיות בלתי נשכח ומיוחד. לתוך הלילה הזה, התנקזו הרבה ציפיות חברתיות שלנו מעצמנו – להיות פופולריים, "לזרום", למצוא חבר/ה, להתנשק בחצות, וכו'.

לצערי, אולי כדי להתמודד עם הציפיות הללו מעצמנו ואולי כדי לגייס איזשהו "אומץ" זמני לכבוד המאורע, רבים בחרו אז ובוחרים היום לערבב את הלילה עם אלכוהול או סמים.

דברים ליום הזיכרון ליצחק רבין (29/10/20)

רצח יצחק רבין, בנובמבר 1995, היה אירוע משמעותי מאד בחיי, ששינה אותי כמו רבים אחרים. אך יצחק רבין החי, היה משמעותי עבורי לא פחות מרבין המת. כנער צעיר, מאד אהבתי את רבין, הערצתי אותו והאמנתי בו, אמון שלא נתתי מאז, לצערי, באף אחד ממנהיגינו. ידעתי, בזמן אמת, שהוא שנוי במחלוקת, ואני זוכר היטב את הקללות והיריקות שהוטחו בי כשהעזתי בזמנו לצאת להפגין. אבל, למרות שלא היה טלית שכולה תכלת, והיה גם הוא פוליטיקאי משופשף, לפעמים אפילו קטנוני ונקמן, לפעמים מסתבך בכל מיני ענייני כבוד שוליים של רעייתו – יצחק רבין היה שייך כנראה לדור אחר של פוליטיקאים כשהעז לקחת אחריות על גורלנו.

הוא נרצח מן הסיבה הפשוטה, שהעז לשאת ולתת עם העם הפלשתיני על פינוי חלקים גדולים משטחי ארץ ישראל. הוא בחר לעשות את זה, לא בגלל שהוא לא אהב את הארץ שלו, אלא בגלל שהאחריות שלו על עתיד המדינה, על היושבים בה, ועל פתרון הסכסוך כפי שתפס אותו, גברה על כל דבר אחר. מבחינתו, להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל זה אומר שאתה צריך ממש לפתור בעיות, אולי הבעיות הקשות בעולם, אבל אתה צריך לפחות לנסות: לנסות לעשות שלום עם אויבינו, האמיתיים; לנסות להילחם בטרור; להשקיע במערכת החינוך בדגש על הפריפריה שלה; לחוקק חוקי יסוד כדי להשלים את מלאכת הרכבת החוקה שלנו, עשרות שנים אחרי קום המדינה, כולל להתעסק בנושאים הרגישים ביותר לזהותה הדמוקרטית; רבין שיתף פעולה עם אזרחי ישראל הערבים ועם מפלגותיהם, בלי להתנצל ובלי תירוצים; הוא הביא עולים לארץ והשקיע בקליטה שלהם, לא כמס שפתיים אלא כדי לממש את החזון הציוני; אם רצית ללמוד מנהיגות – היית פשוט מדליק את הטלוויזיה ומקשיב לו.

מנהיגות היא היכולת לקחת אחריות, באומץ, לא רק על עצמך, אלא גם על האחרים, ולאו דווקא תמיד מרצון. אני לא יודע כמה מאיתנו כבר יהיו ראשי ממשלה, אבל כל אחד מאיתנו, בזמן זה או אחר, נדרש לקחת אחריות על אחרים: אחריות על החברים שלנו, בעיקר כשהם מגזימים, על החניכים שלנו, על השותפים, על בני הזוג, ובעתיד על הילדים וההורים שלנו. האחריות הזו באה כמעט תמיד עם איזה שהיא אי-נוחות, לפעמים גם עם כאב ודאגה. לפעמים, עם קורבן אדיר. היא כרוכה בלעשות מעשה ובמקום שאין אנשים אחרים, להיות איש ולהנהיג ממש.

לצערי, אני לא יכול לראות אתכם עכשיו, כל אחד מאיתנו נמצא המון "לבד". אבל זה זמני, זה ייגמר, ואני מאחל לכולנו, שלא ניתן ל"לבד" שבו אנו נמצאים כרגע, לגרום לנו לשכוח את "היחד" שמחכה לנו שם בחוץ ושלא נשכח את המחויבות שלנו לחברה הישראלית, בטח בתקופה הקשה שהיא נמצאת בה, שנקפיד בדרך בה אנו נוהגים זה בזה, שנשמור על הדמוקרטיה המיוחדת שלנו וגם לא נשכח, את מה שרבין לא שכח, את החובה המוסרית, וגם – הציונית, לחיות בשלום עם שכנינו. 

 

מנהיגות היא היכולת לקחת אחריות, באומץ, לא רק על עצמך, אלא גם על האחרים, ולאו דווקא תמיד מרצון.[…] האחריות הזו באה כמעט תמיד עם איזה שהיא אי-נוחות, לפעמים גם עם כאב ודאגה. לפעמים, עם קורבן אדיר. היא כרוכה בלעשות מעשה ובמקום שאין אנשים אחרים, להיות איש ולהנהיג ממש.

יוני 1992, אני בכיתה גימ"ל, גימ"ל אמיתי...