מנהלת חטיבת הביניים

בתיה חורי יפין
בתי'ה חורי יפין

דברים לרגל פתיחת שנת הלימודים תש"ף

משמח מאוד לברך את כולכם! את שכבה ג', שזו שנתה האחרונה בחטיבת הביניים,  את שכבה ב' שרק לפני רגע היו חדשים פה ולא ידעו מה נמצא איפה והנה כבר הכל נראה מוכר,  ומרגש במיוחד לברך את תלמידות ותלמידי שכבה א' החדשה, מחזור פ"ז, שמתחילים את דרכם (הארוכה) איתנו, בתיכון ליד האוניברסיטה.

הבוקר, באופן יוצא דופן, לא עמדתי בכניסה לבית הספר לקבל את פניכם ואת פני המורים שלכם. הבוקר קיבלתי תפקיד חדש- אמא במערכת החינוך. הלל, הבן הבכור שלנו, התחיל היום את כיתה א' ואני ליוויתי אותו בהתרגשות גדולה לבית הספר החדש.

תוך כדי ההכנות והתארגנויות לכיתה א' (האמיתית ) התנגן לי בראש השיר "ילדים" של אביתר בנאי, מילים שעזרו לי לסדר חלק מהתקוות שלי עבור הלל, שהן בעצם הציפיות שלי ממערכת החינוך- כלומר, הדרישות שלי גם מעצמי כאשת חינוך.

אביתר בנאי מתאר איך הוא, כאבא, מארגן את הילד לבית הספר, ואז הוא אומר כך:


וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

"תהיה נשמר, תהיה אהוב וקרוב"- שכל תלמיד ותלמידה שמגיעים לבית הספר ידעו שהם מוגנים, שטוב להם כאן, ושאם לא טוב להם יש עם מי לדבר, יש מי שישמע ושיעזור. שלכולכן וכולכם יהיה מישהו קרוב כאן בבית הספר, שכשתיכנסו לכיתה חברות וחברים לכיתה יגידו לכם "בוקר טוב" ויתעניינו בשלומכם.

"ותמיד תלך בשדות של אמת, בשדות של שמחה ויופי"- איזו תקווה גדולה, איזו דרישה עצומה. לייצר מרחב שבו נשמעת האמת, מרחב בו אנחנו כנים וישרים, שאין בו צורך לזייף. כמה מקום לכל אחד זה דורש מכם לתת, כמה עדינות וחוסר ציניות זה דורש מכולנו. לא קל.

 

והשורה האחרונה, שלי עושה צמרמורת ממש- "חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד"- בושה, עלבון, פחד- איזה רגשות קשים, חוסמים, לא מצמיחים ומקדמים. איך "חוסכים" כאלה?

זה דורש מהילדה עצמה ומהילד עצמו פרופורציות, ולקחת בערבון מוגבל, ולא להתרגש מכל אמירה, ולהעז ולנסות… אבל יותר מזה- זה דורש מהסביבה. כלומר, מאיתנו, לא להביא אף חבר או חברה למצב שבו הם צריכים להיזהר מלהתבייש, להרגיש שהם לא יכולים להיות עצמם כי מישהו ידאג לבייש אותם. לא ליצור סביבה שבה כל אחד חושב עשרים פעם לפני כל משפט שהוא אומר, כדי שהחברים לא יעליבו אותו והוא יצא טיפש או סתם מגוחך.  זה דורש מאיתנו, ככיתה, כחברה, להצליח ליצור קרקע בטוחה מספיק כדי שכל מי שירצה יוכל לנסות ולהעז בלי לפחד.

 

אתם יודעים, התלבטתי קצת אם לדבר על זה או על אירועי הקיץ האחרון. כמו בשנה שעברה, אני יכולה לצערי לומר את המשפט "ברמה הציבורית, היה קיץ טעון מאוד".  דברי שר החינוך על טיפולי ההמרה המסוכנים כל כך, וחזרתו בו מדבריו.  אירוע האלימות המינית המכוער והאכזרי של הנערים הישראלים באיה נאפה (וכן, אני יודעת שזיכו אותם מחמת אונס, אבל כיעור ואכזריות עדיין היו שם).  המצב הקשה בדרום, שכבר הפך לצערנו לשגרה ופיגועים שהיו, שבאחרון נרצחה נערה צעירה, רינה.

בנוסף לכל אלה הקיץ לווה במחאת יוצאי העדה האתיופית וכל מי שהצטרף אליהם, נגד גזענות שנמשכת שנים רבות, מכאיבה מאוד לעדה ולחברה ומביאה למצבים קשים ומטלטלים.

כשחשבתי קצת יותר הבנתי, שהתקוות שלי והדרישות שלי ממערכת החינוך ומאיתנו כבית ספר, הן הן הבסיס לחברה שבה עוולות כאלו לא יוכלו להתרחש.  לחברה בה ברור לנו שלכל אדם, ולא משנים נטיותיו המיניות, מוצאו הלאומי או צבע עורו, לכל אדם מגיעה הזכות לחיות בעולם אוהב, בעולם של שמחה ויופי. כזה שגם מאפשר לו להוציא מעצמו את המיטב, להעז, לנסות, להתפתח ולצמוח ומתוך כך להצמיח את העולם למקומות טובים יותר.

הלוואי הלוואי ונצליח.

שנת לימודים טובה לכולנו!

29 ביולי 2019 | מנהלת חטיבת הביניים

"אל תוותרו על מפגשים": דברים לרגל יום הזיכרון ליצחק רבין (21/10/18)

כיתה ט', מוצאי שבת, חברה מהכיתה ואני מתארגנות ללכת ללונה-פארק שהביאו לנתיבות. בדרך המולה קלילה של היוצאים מהשבת. קיוסקים נפתחים, אנשים יושבים בפיצה, בקפה… בשלב מסוים אנחנו שמות לב שהקלילות

קרא עוד

29 ביולי 2019 | מנהלת חטיבת הביניים

נעים להכיר: מתוך עליד"ה 12 (10/1/19)

לתיכון ליד האוניברסיטה הגעתי לפני שלוש עשרה שנה, בחורה צעירה שהחליטה להיות מורה. לימדתי תנ"ך ותרבות ישראל (שאז עוד קראו לה "תושב"ע") כחלק מלימודי תעודת ההוראה שלי, במסגרת תוכנית "רביבים"

קרא עוד